בקשר למידתיות – נכון, אבל אין קשר בין רצח ילדים למשכורת, בעוד שיש קשר בין שביתה למשכורת. יותר מזה, שביתה היא כלי מקובל למאבק על תנאי העסקה, בעוד שרצח ילדים הוא לא.

בל נשכח שזה לא שהמרצים מבטלים את שנת הלימודים – זה ור"ה, בעקבות פעולה של המרצים. ההבדל הדק הזה חשוב, כי אלא אם אנחנו מניחים שהמרצים תככנים ובעצם רוצים לשבות לעד ולא בזין שלהם ללמד (שאז כל הדיון הזה חסר משמעות וברור שהשביתה לא לגיטימית, ולכן לא נתייחס לזה), הרי שהאוצר ו-ור"ה היו יכולים לקצר את השביתה ע"י הגעה להסכם, ולכן זה לא שהמרצים פשוט "מקריבים" אותנו. הם פשוט שובתים. ואף אחד לא יכול להגיד שזה לא לגיטימי לשבות…

אז נכון, אולי היה "נראה יותר טוב" אם הם היו גם משביתים את המחקר, אבל אני לא בטוח שזאת נקודה שהופכת את כל המאבק שלהם לכזה שראוי להתנגד לו באופן גורף.

מילת המפתח כאן היא מידתיות. השאלה היא לא אם השביתה מוצדקת או לא, אלא אם הפגיעה שהיא גורמת מידתית ביחס לרווח הפוטנציאלי שאולי תשיג.

אני מבין שאתה חושב ששכר המרצים צריך לעלות – השאלה היא באיזה מחיר? אני מניח, הרי, שלא כל מחיר יהיה מקובל עליך, לא? (ביטול שנת הלימודים? ביטול עשר שנות לימודים? ובהקצנה – רצח ילדים?)

לכן, ברמה הבסיסית יש הגיון לא מבוטל בלהגיד שמסכימים עם דרישות המרצים, ומתנגדים לשביתה (ובודאי שלא מדובר פה בסתירה לוגית).

בלי קשר, הטענה שלך שאין דרך אחרת היא דמגוגית במקרה הטוב ופשטנית במקרה הרע.

כמעט תמיד, ובודאי במקרה הזה, יש דרך אחרת. לדוגמא, האפקט של הפסקת המחקר פוגע באוניברסיטאות עצמן – ולו רק בשל הקטנה מיידית של תקציבי המחקר שלהן, שחלקם הגדול מבוססים על תרומות. במקרה כזה יופעל לחץ חזק על ור"ה, שגם הם גורם משמעותי בסיפור.

הדבר היחיד שהמרצים עושים שמישהו שם לב אליו מחוץ לאוניברסיטה, זה הלימוד. עצוב אך נכון. להתעקש על זה שהם ישביתו גם את המחקר זה פשוט קטנוניות שנועדה, לדעתי, להסית את תשומת הלב מהנקודות העיקריות.

זה לא הלסבול, זה ה.. להסביל.